על בנות ועל בנים

אמא

בתי בת ארבע. היא ילדה חברותית, שמחה, רגישה ונבונה. בגן ואחה"צ היא משחקת רק עם הבנים. הבת היחידה שהיא משחקת איתה היא אחותה.
מזמן אמרה לי שהיא רוצה להיות בן. כששאלתי למה היא ענתה שבנים רצים מהר כי יש להם נעלי ספורט. אז קנינו לה נעלי ספורט כדי שגם היא תוכל לרוץ מהר...
בתכניות טלוויזיה היא מזדהה בדרך כלל עם בנים (דייגו ולא דורה למשל), אבל מאוד אוהבת ללבוש שמלות (למרות שבדרך כלל לובשת מכנסיים מטעמים פרקטיים).
אתמול אמרה פתאום שהיא רוצה בולבול. ממש התחילה לבכות ולצעוק שהיא רוצה בולבול. הצלחתי להתגבר על הצחוק ושאלתי למה, והיא ענתה בבכי שבולבול זה יפה והיא רוצה גם. אמרתי לה שלה יש פות ולבנים אין (ניסיתי להדגיש את מה שיש במקום את מה שאין), אמרתי שכל אחד הוא שונה מאחרים, אבל לא כל כך הצלחתי לשכנע אותה לשמוח בחלקה...
זה הזכיר לי כמובן את התאוריה הפרוידיאנית לגבי קנאת הפין, אבל לא מצאתי התייחסות ברשת לגבי תשובה מומלצת לילדה שמבטאת את התחושה הזו במלים ובצורה כל כך חזקה.