היי שרון,
אני לא בטוח שבמסגרת ההתכתבות בפורום נוכל להתקדם הרבה אבל אפשר לנסות ותרגישי חופשי לעדכן ולחזור בשאלות. התחושות שאת מתארת ("מיואשת", "סטירת לחי", "חוסר כבוד בסיסי") הן תחושות קשות אבל אולי דווקא בהן טמון הפוטנציאל לשינוי, לגיוס כוחות מחודשים ונחישות מסוג חדש.

את כותבת: "אני אמא מאד מעורבת, מאד קשובה ומכילה, מאד מאד אוהבת לפנק את הילדים, לקחת אותם לאטרקציות שאוהבים, לחבק, ולתת המון מעצמי". כל זה מבורך. אבל אולי גם לא מספיק. ואבהיר באמצעות דימוי שאני מאוד אוהב להשתמש בו:

כשאנחנו צועדים אנחנו משתמשים בשתי הרגליים: רגל ימין ורגל שמאל. אמנם אנחנו יכולים להתקדם רק עם רגל אחת (לקפוץ) אבל זה נורא-נורא-נורא קשה. ולא יעיל.

כהורים לילדים אנחנו זקוקים בדיוק לשתי הרגליים הללו. אנחנו זקוקים לרגל שמאל אשר "יודעת" להבין את הילדים שלנו, להכיל, לעטוף, להצחיק, וכו'. ואנחנו חייבים (חייבים!) גם את רגל ימין - זו שאחראית על האכיפה, הגבולות הברורים, הדרישה להדדיות ביחסים. רגל ימין היא גם זו שמסמנת לילדים שלנו שאנחנו לא קונים מניפולציות, שבמרכז יש מקום גם לנו ולא רק להם, שאנחנו מוכנים גם מוכנים לקבל החלטות שלא ימצאו חן בעיניהם, שאנחנו מקבלים את עצמנו עם הטעויות שלנו, רחוקים אולי מלהיות מושלמים אבל לחלוטין שלמים עם עצמנו.

לחיזוק רגל ימין ואם עוד לא קראת אז אני ממליץ לך על (בעמוד המאמרים):
הורים אשמים
סוד הסמכות ההורית
הסמכות לומר כן
אמא'לה חופש!!!
החמצות מודרניות

בהצלחה בינתיים ומוזמנת ועדכן..

תודה, אני אקרא את המאמרים, ואנסה להיעזר בהם ולרכוש כלים ...