היי שני,
בגדול אני בעד רעיון ההפרדה, אבל זה צריך להיעשות במינון הנכון ומיד אתן לך כמה "טיפים" שאולי יסייעו לך לעשות את זה יעיל. לפני זה:

ילדים קטנים זקוקים לנוכחות שלנו. ודרכם לקבל אותה עוברת הרבה פעמים בדיוק בתסריט שאת מתארת. לכן אני בעד להיענות לקריאתם הסמויה, לגשת אליהם, ולהפגין נוכחות פיזית ורגשית. להמחשת הרעיון תוכלי להיעזר גם ב- http://www.superdaddy.info/articles-25.

כאשר את בוחרת להפריד ביניהם, בכל אחת מהאפשרויות כפי שתיארת, את פועלת בעצם כמי ששמה גבול. כלומר זה לא מתוך מקום של שיחה או ציפייה להבנה אלא מתוקף סמכותך. וזה מצוין. אלא ש -

אם זה בא מהמקום הזה אז לכי עם זה עד הסוף: את לא צריכה להיות סבלנית ו"נחמדה" במקומות הללו, לא מנמקת, לא משכנעת, לא אומרת ש"עכשיו הגיע הזמן להפרדה" ולא מתאמצת להסביר לבתך שעכשיו יהיה לה יותר נעים.

השילוב הזה, שבין התגייסות במקומות הרגישים (תחילת דבריי) ובין הצבת הגבולות הבלתי מתפשרת, הוא השילוב המנצח והוא שמייעל את כל אחת מהדרכים הללו.