איפה הבעיה מירב?
אני מבטיח להשיב לך על השאלה (שלך) ואני מבטיח לך שבשאלה ששאלתי אותך טמונה ההתחלה של התשובה.

דני שלום,
תודה רבה על ההתייחסות .אני אתן דוגמה ואז אולי תוכל להבין את הבעיה,כול בוקר לפני היציאה מהבית הילדה מתנגדת להחליף בגדים (בוכה,משתוללת) מאחר והיא בת שנתיים היא לא יכולה להתלבש לבד... השאלה שלי האם עלי להתעמת איתה בכוח או אולי יש דרך נינוחה יותר?

ובכל זאת מירב, בכל בוקר בתך יוצאת מן הבית כאשר היא מסודרת ולבושה מה שאומר שאת כן מצליחה לארגן אותה בבוקר ואם כך, שוב עולה השאלה היכן הבעיה? וזה בסדר... אני מבין ומלכתחילה הבנתי אך לפני שאשיב לך, חשוב לי שתראי כיצד עצם העיסוק בשאלה הזאת, יש בו כדי להסביר מדוע בתך עקשנית ומפונקת כהגדרתך. בתך מתנגדת שילבישו אותה, מתנגדת שיאספו לה את השיער ובאופן כללי מתנגדת להרבה דברים. נכון גם שבבוקר ההתנגדויות מקשות במיוחד בגלל הלו"ז המחייב. אבל מירב, בתך בת שנתיים וחודשיים! ההתנגדויות שלה לסדר היום שאת מכתיבה אינן מעניינך. שתתנגד. שתבכה.
את לעומת זאת לא "בוכה"/כועסת ולא מרימה את הקול ולא מתלוננת. את עושה דבר מאוד פשוט, את ניגשת אליה ומלבישה אותה למרות גילויי המחאה המרשימים. אני מבין שהיא בוכה ומשתוללת ואני מבין שזה לא "נראה טוב" אבל מספיק שתהי עקבית במשך שלושה בקרים רצופים באופן הזה, כדי שבתך תפנים שהיא גרה בבית שיש בו בעלת בית וזאת אמא שלה ולא היא.

את שואלת "האם עליי להתעמת איתה בכוח או שיש דרך נינוחה יותר?"

תראי מירב, בתך בת 2 ואת בת 32 (נניח). קשה לי לראות פה עימות כוחני או התנהגות אלימה. בדר"כ מה שהופך את הסיטואציה לעימות הם הניסיונות להסביר, הנזיפות, התלונות. בהחלט מיותר ומעכב.
לעומת זאת, כאשר את מציבה לילדה הקטנה שלך גבולות באופן נחוש אך נקי מכעסים, כאן את בונה את הסמכות שלך, כאן את מגלה שאכן יש דרך נינוחה יותר להעביר את הבוקר.

דני תודה רבה, אני מאוד שמחה שפניתי אלייך הייתי חסרת אונים לפני כן. למדתי ממך שמה שצריך לעשות עושים ללא כעסים והכי בטבעיות.
נהניתי גם לקרוא את הספר שלך ושוב תודה.

בשמחה רבה ותודה גם לך... מוזמנת לראות בפורום הזה כסוג של בית.

הי דני,
רציתי לשתף אותך בהצלחה של הרעיון . פחות תשומת לב ופעולה ישירה מצידי ללא הסברים והצדקות גרמה לילדה להיות רגועה ולא להתנגד.
אני עדיין מתמודדת מולה עם התנגדויות בנושאים אחרים כמו לצאת מהרכב(לפעמים), אני מקווה שהיא תבין בסופו של דבר שזה לא עוזר.

תראי מירב, היא הרי לא באמת רוצה להישאר ברכב, ואם כך, תני לה לכאורה את האפשרות להישאר ברכב כאשר את אומרת לה "ביי ביי" והולכת. הכי חשוב במצבים האלה לקצר במילים, להעביר לילדה את התחושה ש"זה לא לדיון" ולהמשיך הלאה בסדר היום שאת קובעת.

כאשר הילדים לא מוצאים תשומת לב בדרכים שליליות, הם מפסיקים לחפש תשומת לב בדרכים שליליות, ואז אנחנו ההורים פנויים מבחינה רגשית לנהל עמם תקשורת בונה, מה שמחזק את המעגל החיובי ואת המוטיבציה של הילד לקבל את הנוכחות הרגשית שלנו באמצעות התנהגות יפה ולא מתריסה.

תודה על העדכון וכפי שאמרת "מקווה שהיא תבין בסופו של דבר שזה לא עוזר" אז אני רוצה לומר לך, לא רק שהיא תבין, היא גם תבקש להודות לך על כך כאשר ככה פתאום ובלי קשר לכלום היא תבוא ותאמר לך:

"אמא... אני אוהבת אותך".

היי דני,
נא עצתך,הילדה עדיין לא מוכנה לצאת מהרכב הביתה למרות שאני אומרת לה ביי ביי ,היא רואה שאני הולכת ובכול זאת עונה לי ביי ביי .מה לעשות?
(דרך אגב זה עזר לי במקרה והיא מתעקשת להשאר בבית כשאני צריכה לצאת איתה).
תודה.

ה- "ביי ביי" נועד להעביר לה מסר ברור וברגע שהוא לא עובר אנחנו מחדדים את המסר. זה אומר שאת מסירה לה את חגורת הבטיחות ומרימה אותה החוצה. היא יכולה לבכות ולכעוס ולהתלונן אבל את את שלך עשית. ובלי כעסים ובלי תלונות.
אני כל הזמן אומר, תנו לילדים להתלונן! למה אנחנו צריכים להתלונן?