על הידיים
חגית
שלום,
בתי בת שנתיים (בת יחידה). לאחרונה, כל פעם שאנו יוצאות מחוץ לבית ללא עגלה, היא מבקשת שארים אותה על הידיים. אם אינני מרימה אותה- מתחילה לצרוח ולהשתטח. מאוד קשה לי כיוון שהיא ילדה לא קלת משקל.
כיצד אני יכולה להתמודד עם זה?
תודה, חגית
דני גיל
29-12-2014 23:07
היי חגית,
שימי לב לזה - http://www.superdaddy.info/index.php?id=424#nav
מניח שתמצאי את התשובה ואני כאן לשאלות.
שימי לב לזה - http://www.superdaddy.info/index.php?id=424#nav
מניח שתמצאי את התשובה ואני כאן לשאלות.
חגית
30-12-2014 15:45
תודה רבה דני!
כפי שנאמר גם בשיחה הקודמת, להיענות לרצונות שלה הוא הדבר הקל.
הבעיה היא שהיא ילדה עקשנית, וכבר מצאתי את עצמי פעם משוחחת עם חברה בקניון במשך רבע שעה, כשבזמן הזה בתי שוכבת על הרצפה וצורחת כיוון שלא נעניתי לרצונה שארים אותה. בסופו של דבר התייאשתי והרמתי אותה, ועשיתי זאת בחוסר רצון מורגש.
יש פעמים שאני מסוגלת להרים אותה. יש פעמים שאני לא. השאלה היא כמה זמן אני יכולה לתת לה לצרוח ולבכות? שלא לדבר על העוברים והשבים שמן הסתם חושבים שאני אמא מתעללת...
תודה,
חגית
כפי שנאמר גם בשיחה הקודמת, להיענות לרצונות שלה הוא הדבר הקל.
הבעיה היא שהיא ילדה עקשנית, וכבר מצאתי את עצמי פעם משוחחת עם חברה בקניון במשך רבע שעה, כשבזמן הזה בתי שוכבת על הרצפה וצורחת כיוון שלא נעניתי לרצונה שארים אותה. בסופו של דבר התייאשתי והרמתי אותה, ועשיתי זאת בחוסר רצון מורגש.
יש פעמים שאני מסוגלת להרים אותה. יש פעמים שאני לא. השאלה היא כמה זמן אני יכולה לתת לה לצרוח ולבכות? שלא לדבר על העוברים והשבים שמן הסתם חושבים שאני אמא מתעללת...
תודה,
חגית
דני גיל
31-12-2014 01:05
ילדים זקוקים לגבולות. ובבואנו לשים להם את הגבולות אנחנו צריכים לדאוג לכך שהגבול יהיה בר השגה, כלומר, אנחנו שמים את הגבול במקום שמאתגר אמנם את הילד אבל במידה. לענייננו זה, טוב שאת לא שמה אותה במרכז העולם ורוקדת לצלילי הבכי שלה. עם זאת, לצפות ממנה להמתין לך במשך רבע שעה זה בדיוק הגבול שחוצה את הקו שהיא יכולה לו. וכאשר הגבול אינו בר השגה (מבחינת הילד) הוא כמו לא קיים, גבול פרוץ.
אם אנחנו רוצים להציב פה גבול בר השגה כדאי לנהוג באופן הבא:
1. להתחיל בכמה ימים בהם אנחנו מאפשרים לה יותר על הידיים.
2. למצוא את המקומות בהם היא הולכת עצמאית או ממתינה יפה ולחזק אותה על כך: "איזה כיף ללכת איתך ככה!", "איזה יופי שאת ממתינה בסבלנות!". מה שאומר שאנחנו דואגים לאתגר אותה ב - נניח, שיחה עם חברה אבל לא לזמן ממושך. אם היא ממתינה במשך דקה בצורה יפה אז הנה ההזדמנות לסיים את השיחה עם החברה ולחזור אל בתך כמי שרואה את הניצחון שלה. ואם דקה זה הרבה זמן אז נתחיל בעשר שניות. מה שמניע ילדים קדימה הוא חוויות של הישג ולא של כישלון.
דבר נוסף שיכול לעזור לה/לך: נניח את משוחחת עם חברה בארבע עיניים או אפילו בטלפון, תשמרי איתה על מגע למרות שאת לא מרימה אותה. אם למשל פגשת חברה ואתן מחליפות כמה מילים, ובתך נשכבת על הרצפה, ההצעה שלי שתתקרבי אליה ואפילו תשבי איתה, קצת לשחק לה בשיער, לחבק, לעסות את גבה או לסדר את הבגדים, ובמשך הזמן הזה את ממשיכה לשוחח עם חברה שלך. כלומר שזה לא חייב להיות כן או לא על הידיים. בין להיות על הידיים או לא יש הרבה "אמצע" והחשוב הוא שהיא תרגיש בנוכחות שלך. הרגשית והפיזית.
אם אנחנו רוצים להציב פה גבול בר השגה כדאי לנהוג באופן הבא:
1. להתחיל בכמה ימים בהם אנחנו מאפשרים לה יותר על הידיים.
2. למצוא את המקומות בהם היא הולכת עצמאית או ממתינה יפה ולחזק אותה על כך: "איזה כיף ללכת איתך ככה!", "איזה יופי שאת ממתינה בסבלנות!". מה שאומר שאנחנו דואגים לאתגר אותה ב - נניח, שיחה עם חברה אבל לא לזמן ממושך. אם היא ממתינה במשך דקה בצורה יפה אז הנה ההזדמנות לסיים את השיחה עם החברה ולחזור אל בתך כמי שרואה את הניצחון שלה. ואם דקה זה הרבה זמן אז נתחיל בעשר שניות. מה שמניע ילדים קדימה הוא חוויות של הישג ולא של כישלון.
דבר נוסף שיכול לעזור לה/לך: נניח את משוחחת עם חברה בארבע עיניים או אפילו בטלפון, תשמרי איתה על מגע למרות שאת לא מרימה אותה. אם למשל פגשת חברה ואתן מחליפות כמה מילים, ובתך נשכבת על הרצפה, ההצעה שלי שתתקרבי אליה ואפילו תשבי איתה, קצת לשחק לה בשיער, לחבק, לעסות את גבה או לסדר את הבגדים, ובמשך הזמן הזה את ממשיכה לשוחח עם חברה שלך. כלומר שזה לא חייב להיות כן או לא על הידיים. בין להיות על הידיים או לא יש הרבה "אמצע" והחשוב הוא שהיא תרגיש בנוכחות שלך. הרגשית והפיזית.
חגית
31-12-2014 17:55
תודה רבה על התשובה!!
