היי שירן,
ההסתגלות לגן כמו לכל דבר מתאפשרת ככל שאנחנו סומכים על הילד ומשחררים. וככל שלא, הילד הלא מסתגל פועל באופן כזה שכאילו מצדיק את הדאגה של ההורים ומקשה עליהם עוד יותר לשחרר ולסמוך על הילד. כלומר שאם הילד נכנס כל יום עם בכי לגן ברור למה קשה לך ללכת לעבודה בהרגשה טובה ומשוחררת.

אחרי שאת יודעת את זה אני מציע לך ללכת איתו מחר לגן, להיות שמחה, להגיד בוקר טוב לילדים ולצוות, להגיד לסייעת שהעגילים שלה נורא יפים ולשאול איפה היא קנתה אותם, לתת לו נשיקה וללכת. הוא בוכה? את מסמנת לסייעת עם העגילים היפים לקחת אותו ואת הולכת. נשיקה באוויר, "ביי מתוק", ולכי לעניינייך. למה חשובים העגילים של הסייעת? אז לאו דווקא הם כמובן אבל טוב יהיה אם תשומת הלב שלך תהיה מכוונת למקום אחר ולא להסתגלות שלו. את סומכת על ההסתגלות שלו ואת סומכת עליו. ומכיוון שכך, את גם לא מציעה לו כך וכך משחקים או כך וכך חברים, את לא מנחה את הצוות איך ומה, ואת לא שואלת על מה ולמה, חשוב שתתני לצוות את ההרגשה שהבנת משהו, שינית גישה, ואת סומכת עליהם ועל הילד שלך.

כאבא אני נזכר בילדיי שהיו בגיל הזה, אני זוכר שידעתי לשחרר מצוין אבל אני גם זוכר את המאמץ הקטן שעשיתי לשם כך. היום לאור ניסיוני (בעיקר בעבודה בגני ילדים) אני מבין כמה המאמץ הקטן הזה אף הוא היה מיותר, וכמה הייתי שמח לדעת אז את מה שאני יודע היום וזה ש: כשאמא או אבא הולכים והשער נסגר - הילדים עפים.