היי יעל,
מה עושים? רק מה ש"עובד". ולא עושים מה ש"לא עובד". ילדים לא מקשיבים למילים אם הן לא מגובות במעשים. נגבה במעשים - יקשיבו למילים. אנחנו רוצים שייכנסו להתקלח? נתפנה מכל העניינים שלנו ונהיה אתם שם במאה אחוזים של נוכחות, ומהמקום הזה נוכל להפגין סמכות אקטיבית, להושיט יד, ללוות אותם לאמבטיה עם או בלי שיתוף הפעולה שלהם. היא תבכה ותצרח ואת תזכרי שאת לא מתעללת בה אלא עושה את הדבר המתבקש והנכון למען סדר יום שפוי. אם תדעי לעשות את זה בלי כעסים והתחשבנויות תוכלי להיות פנויה רגשית גם לחבק ולהזמין אותה לתקשר בצורה בוגרת ונעימה. וככל שתהי נחושה בדרך הזאת אני מאמין שהיא גם תענה להזמנה. הילדים שלנו הרבה פעמים מזמינים אותנו לרקוד אתם את הריקוד הלא נכון ואנחנו משום מה נענים. תזמיני אותה את לריקוד שלך והיא תשמח להצטרף.

גם שקשה ומתיש אני מניח שיש רגעים יפים ורגועים. במקומות האלה נתגייס להיות שם עם הילדים שלנו, לאהוב, לצחוק, לשתף הדדית, לחזק את מתן תשומת הלב במסלול החיובי, וככל שכך הם פחות ופחות יחפשו אותו במסלול השלילי.

בכי של התנגדות (לשיתוף פעולה או על רקע סירוב שלך לבקשותיה) הוא "בכי רעשים". אנחנו לא מתייחסים לרעשים האלה כי אנחנו לא רוצים שיהפכו לנשק עבור הילדים. וכשהילדים מבינים שהנשק הזה לא יורה הם מניחים אותו בצד ומניחים לנו. עם זאת, אנחנו כן דואגים לאכוף סמכות בלי למצמץ ולהראות לילדים שלנו שכשאנחנו מקבלים החלטה אנחנו עומדים מאחוריה. במעשים: לכבות את הטלוויזיה ולא רק לבקש, לסגור את ברז המים באמבטיה ולא לבקש בפעם האלף שייצאו, להושיט יד וללוות אותה אל מחוץ לגן או אל מחוץ לבית החבר/ה לשביעות או לאי שביעות רצונה. היא תבכה ותצרח (רעשים אמרנו) ואנחנו נתעלם מהרעשים כפי שאנחנו מתעלמים מרעשי השיפוץ המגיעים מהבניין הסמוך.

מאמר רלוונטי - http://www.superdaddy.info/articles-10