היי אלה,
1. קודם כל כדאי להכיר בכך שייתכן ואת לא יכולה לעזור לה. ההכרה הזו חשובה כי כשאנחנו מטילים ספק ביכולת שלנו לעזור קורה לנו משהו טוב דווקא: אנחנו יותר פנויים להקשבה ומספקים לילדים כתובת לשיתוף נטו, ותמיכה רגשית נקייה. ולפעמים זה כל מה שהם צריכים. כהורים שחשופים לכל מיני בעיות חברתיות של ילדינו האוטומט שלנו מנחה אותנו להתערב באופן אקטיבי: לייעץ, לנחם, לתרום מהניסיון שלנו. לא תמיד הילדים צריכים את זה. כפי שאנחנו, המבוגרים, גם כשאנחנו חשים בודדים או תחת מועקה חברתית מסוימת, איננו זקוקים בהכרח להצעות לפתרון מהקרובים לנו אלא בעיקר להקשבה, הבנה, אמפתיה, מתן תחושה שאנחנו לא לבד עם זה.

2. שנה הבאה בתך עולה לכיתה א' שאז כללי המשחק משתנים ולדעתי יפעלו לטובתה. יש ילדים - דווקא בשל היותם חכמים ובוגרים - שמתקשים בסיטואציות חברתיות לא מוגדרות, כמו זמן חצר למשל. בגן יש הרבה "זמן" כזה. בבית הספר פחות.

3. בואי נצא לחצר באמת. מה אנחנו רואים שם? אנחנו רואים ילדים שזורמים עם החופש שלהם. ועושים מה-בא-להם. לכן החיבור בין הילדים הוא חיבור קליל וספונטני. דומה הדבר למבוגרים שנוכחים באירוע משפחתי: זה מדבר עם זה, אלה מדברים עם אלה, יטעה מי שיחשוב שהוא צריך לבקש מזה או מאלה להשתתף בשיחה. אתה רוצה להשתתף? - תשתתף. אין צורך בכרטיס כניסה. מהניסיון שלי בגני ילדים יש את הילדים שמחפשים כרטיסי כניסה בעוד שהמסיבה היא מסיבה של כולם. וכדאי לדעתי לתת לילדים האלה קודם כל את ההרגשה שהם בסדר, שבכל מקרה הם בתוך המסיבה, להראות להם ש - בעצם - כולם לבד וכולם יחד, כולם בעשייה וכולם בחוסר עשייה, פעם עם אלה ופעם עם אלה, והכל בסדר. איך תעשי את זה? תשאלי אותה:

החברות שלך, איך את יודעת שהן לא רוצות לשתף אותך?
איך את יודעת שהן כן רוצות לשתף אותך? (מהו הסימן לכך?)
איך את מנסה להצטרף לפעילות/משחק?
ואז מה קורה? מה עושים שאר הילדים בגן?
מה בכלל אתם עושים בגן? בחצר?
מי החברות של שיר?
ועם מי הילי משחקת?

התחושה של הדחייה גורמת להימנעות אבל התחושה הזאת לרוב סובייקטיבית. שאלות מהסוג הזה מרחיבות את התמונה. וככל שהיא תביט סביב ותראה שהיא לא לבד היא תרגיש בסדר עם עצמה והכל יסתדר מעצמו. זה הרעיון.