היי שיר,
התוצאה (של מעשה הילד) היא ההסבר הכי טוב. כלומר שאם היא אומרת לכם לא לדבר זה עם זו אז התוצאה - שאתם תכתיבו - היא "שתסביר" לה את מה שאת רוצה להסביר לה:

היא תנג'ס ותדרוש ממך לא לדבר עם אבא ואת תמשיכי לדבר עם אבא. אם תעצרי את העולם בשבילה כדי להסביר לה שזה לא לעניין או כדי להעיר לה או כדי לנזוף בה, התוצאה תהיה שאבא ואמא הפסיקו לשוחח ביניהם. הצליח לה.

כך שבזמן אמת חשוב להעביר את המסר במעשים. היכן מקומן של המילים? בערב, רחוק מהמקרה, כשהיא שמה ראש על הכר ושמחה "למשוך" זמן לפני השינה, זה הזמן לשאול אותה: מה היה העניין הזה בצהריים? למה היה כל כך חשוב לך שאפסיק לדבר עם אבא? היא תשיב. ואת תמשיכי לשאול אותה:

"ומה עם מה שאני רוצה?"
"ומה עם מה שאבא רוצה?"
"היית רוצה שאבא יעשה רק מה שאת רוצה?"
וכו'

שאלות מהסוג הזה יביאו אותה בקצב שלה להכרה בכך שיש עוד אנשים בעולם וגם להם יש את הצרכים שלהם, שהיא לא לבד בעולם, וטוב שכך.

כתבת על מה שקורה בגן ונתת דוגמה גם מהבית. ובכך חסכת לי שאלה כי אם יש משהו שמטריד אותנו בהתנהגות של הילד בגן חשוב לראות איפה אנחנו מוצאים התנהגות דומה בבית, שכן הלמידה המשמעותית מתקיימת ראשית בבית - מערכת היחסים עם ההורים. לכן חשוב שתעבירו לה מסרים ברורים: בזמן אמת במעשים והרחק מהאירוע בשיחות (שיחות כלומר בעיקר שאלות). שיחות כאלו תוכלי ליזום גם עבור מה שקורה בגן:

"באמת את רוצה חברות שיעשו רק מה שאת רוצה?"
"... גם אם לא יהיה להן כיף לשחק איתך?"

את יכולה גם לשקף לה. לספר לה סיפורים מהחוויות שלך שבהם את רוצה משהו מסוים אבל מתפשרת כשאת עם חברות שלך. נניח את מוותרת על הסרט שממש רצית לטובת סרט אחר שבחרו חברותייך, ובכך, אמנם את מפסידה מעט, אבל מרוויחה המון - את החברות הטובות שלך ואת ההנאה ההדדית ואת הידיעה שלכולן כיף ולא רק לאחת.

זה הרעיון. אם מצליח אז מצוין ואם לא - אז לא. ניתן לה את הזמן לגדול.