היי ליאת,
יש מאפייני רקע דומים להתפרצויות שלה? כלומר, כתבת שהסבתא העירה לה, אפשר לומר שהערות הסובבים אותה הן טריגר ודאי להתפרצות כזו? באילו פורומים זה קורה? משפחה בהרכב מלא, חלקי, סבא וסבתא, חברים? באילו שעות של היום? האם התגובות שלה תלויות בנוכחות שלך? יש הבדל בין אם את שם או לא שם? איך היא מסתדרת עם חברים בביה"ס בשעות הלימודים?

דני שלום, תודה על התגובה המהירה
ולשאלותיך: אכן הערות, לעיתים בקשות לעשות פעולות מסוימות וגם סירוב הם טריגר להתפרצויות האלה.זה קורה בעיקר איתי לעיתים גם שבעלי בבית והפעם זו פעם ראשונה שקרה עם הסבתא (היא שוהה שם כמה ימים בחופש לבדה) לרוב זה קורה בשעות צהריים-אחה"צ אבל גם היו מקרים בשאר היום. בלימודים המצב הוא ההיפך הגמור, כלומר ילדה שקטה אפילו מופנמת קצת חולמנית. היא מאוד חברותית ולא שמעתי על התפרצויות שכאלה במהלך ביה"ס.

ליאת אני מציע שני דברים:

1. תעשו לכן הרגל כזה של שיחת סיכום יום. כשהיא נכנסת למיטה למשל זה זמן טוב. שיחה בטונים רגועים שבה היא משתפת אותך ואת אותה בכל מיני דברים שעבר עליכן במשך היום ביחד ולחוד. שיחה כזאת תביא אתכן באופן טבעי לדבר גם על החלקים הפחות נעימים שחוויתן יחד וזו ההזדמנות שלך להזמין אותה להתבונן בסיטואציה ממקום רגוע ופחות מתגונן. תזמיני אותה לחשוב איתך יחד:

מה כדאי לעשות מחר כדי למנוע את הדרמה שהייתה היום, מה היא צריכה לדעת, מה את צריכה לדעת, מה יקרה אם נעשה ככה לעומת אם נעשה אחרת. כלומר את לא בעמדה של מי שקוראת אותה לסדר ומטיפה לה אלא כאן בשביל ללמוד עליה ועל עצמך, עם כל החום והאהבה שאת יודעת.

2. בזמן אמת נכון לך להגיב באסרטיביות ולשרטט את הגבול הברור הבא: את רשאית להיות עצובה, מאוכזבת, מתוסכלת, אבל אינך רשאית לתקוף אותי או את מי מבני המשפחה. אם היא רגועה ואפשר לדבר איתה תשאלי אותה "מה את מציעה?" וזה נכון במצבים שבהם היא נאלצת להתמודד עם תסכול כמו מקרה האחיין אצל סבתא. תמיד תשאירי לה דלת פתוחה לחזור אלייך מפויסת כי חשוב שהיא לא תיבהל מהדרמות של עצמה. ותרגיש משום כך שאין כבר דרך חזרה. פשוט תגידי לה: "אני פה במרפסת. תבואי כשאת יכולה..".

שימי לב גם לתשובתי לאורלי שהעלתה שאלה קצת לפנייך בנושא: "ילדה בת 6 מגיבה בעצבים".