היי אלכס,
המאמר שקראת עוסק בדינמיקה שנוצרת סביב תשומת הלב השלילית ותשומת לב בכלל, על הקשר ביניהן, פחות מספק הוראות הפעלה. המאמר "הורים אשמים" עשוי לסייע לך לתרגם תובנות למעשים.
ההורות היא לא מעשה קסמים ולכן - לרוב - אנחנו לא יכולים לנבא שינוי בהתנהגות של הילד על פי שינוי התגובות שלנו. לעומת זאת, המקרה שאת מתארת הוא דווקא דוגמה אופיינית למקומות בהורות שלנו שאפשר לחזות אותם כמו מדע מדויק. ראשית בואי נראה איך הסיפור שלכן מתחבר עם המאמר:

זה מתחיל כאשר היא "רוצה בית קפה - רוצה בית קפה". את מתעצבנת. כשאת מתעצבנת בתך מקבלת מקסימום אמא, ומקסימום תשומת לב. אמנם תשומת לב שלילית. אח"כ את אומרת לה (מספר פעמים) ומסבירה לה שכבר הולכים, משכנעת, משווקת את עמדתך, מאיימת, ובלי לרצות את בעצם כל כולך שם, במלוא נוכחותך. כאמור - מקסימום אמא.

עוד קראת במאמר שתשומת לב שלילית אנחנו מונעים ראשית על ידי מניעה ולא על ידי מתן תחליף ראוי בדמות תשומת לב חיובית: "תשומת לב שלילית לא פוטרים על ידי מתן תשומת לב חיובית, כפי שממתקים לא פוטרים על ידי מתן אוכל בריא. נתחיל בכך שנמנע את הממתקים ובכך נשאיר מקום לאוכל הבריא, נמנע מהילדים את תשומת הלב השלילית ובכך נפנה מקום להתנהלות הבריאה, וזאת המטרה".

ובכן - איך מונעים את ה"ממתקים" את שואלת. איך מונעים תשומת לב שלילית? מתעלמים? התשובה לכך היא בהחלט כן אבל כאן יעזור לך לדעת שההתעלמות היא לא מהילדה אלא מההקשר, מהפרשנות שלה את הסיטואציה, מהדרמה. היא תנדנד ותנג'ס ואת בתגובה תשיבי לה בנימה אגבית, להבדיל מהנימה הדרוכה והמתאמצת. היא תגיד לך "אמא עכשיו עכשיו נו אמא בית קפה עכשיו" ואת בנימה אגבית תשיבי לה "כן גם אני הייתי רוצה לצאת עכשיו אבל...". ואם היא אומרת שהיא מפסיקה אבל ממשיכה ליבב תשאלי אותה (בנימה אגבית) - "אז מה את מציעה?" (בהקשר לזה שאתן מחכות למשל שהמנקה תגיע). החשוב הוא הנימה ופחות התוכן.

אל תתאמצי "לחנך" אותה, להסביר לה למשל שיש דרך אחרת לבקש דברים. ברגע שתפחיתי מהרווח שהיא מקבלת כתוצאה מההתנהגות המנג'סת היא תנג'ס פחות ופחות. ילדים עושים מה שכדאי להם ולא מה שההורים ממליצים להם.

תודה על התשובה. עניתה לי אפילו על השאלה שעלתה לי רק אחר כך: איך להתעלם מההתבכיינות ולא ממנה. שוב תודה.

מצוין. מוזמנת תמיד.