הילד מעדיף רק את אבא

מאיה


שלום,
מאז ומתמיד הבן שלנו (בן שנתיים) מראה העדפה ברורה לאבא. בשנתיים הראשונות לחייו הפסקתי לעבוד ונשארתי איתו בבית, הוא לא הלך לגן, ובמשך ימים שלמים היינו יחד, שיחקנו, שרנו, ציינו ונהננו. אבא שלו חזר הביתה בשעות הערב- והילד ישר לאבא.
בחודשיים האחרונים חזרתי לעבוד והילד נכנס לגן. חשבתי שיהיה איזון, אבל גם עכשיו הוא עדיין מעדיף את אבא. זה מגיע למצבים קיצוניים בהם הילד לא מוכן להישאר איתי באותו החדר, בוכה שעות שלמות ליד הדלת אחרי שאבא הולך, ו אפילו אם ימות מצמא הוא לא ישתה- כי הוא יחכה שאבא יחזור מהעבודה לתת לו את הבקבוק, ממני הוא לא מוכן לקבל.
מיותר לציין שאני האמא הכי טובה שיכולה להיות. אני מפנקת אותו ומשחקת איתו ומחנכת אותו, ומהצד יכולה לומר שאני לא עושה משהו שונה מאבא. אנחנו גם משתדלים להיות מאוד שיוויוניים- שנינו אומרים כן ולא במידה שווה, מפנקים במידה שווה וכועסים במידה שווה.
המצב פוגע בי מאוד. אני מנסה לא לתת לזה להשפיע עליי ועל הילד, אך לצערי זה משפיע. בייחוד עם הערות רבות מצד הסביבה.
מה ניתן לעשות והאם זה ישתנה בעתיד?
תודה.

דני גיל

10-11-2015 01:48
היי מאיה,
היה לו מספיק זמן (שנתיים) ללמוד לקבל אותך כמובן מאליו וככל הנראה הוא תלמיד טוב. יכול להיות שאת מצדך צריכה ללמוד להיות קצת סנובית. קשה להשגה. למשל, כשהוא מחכה ליד הדלת כדי שאבא יחזור מהעבודה וייתן לו בקבוק, כמה פעמים את מנסה להציע לו את הבקבוק בעצמך? לשכנע אותו לקבל אותו ממך?

מאיה

12-11-2015 10:06
היי, תודה על התשובה.
אני מנסה לפחות 4-5 פעמים, לא ברצף. אני מזכירה לו שהוא יכול לקבל גם ממני, נותנת לו קצת לעכל את זה, מזכירה שוב וככה זה חוזר. לעיתים לצערי אני מרימה את הקול.
עם זאת, אני מודה שיש פעמים שאני כבר עייפה ומותשת ממלחמות חוזרות ונשנות, ולפעמים אני פשוט נכנסת לחדר אחר להירגע ולהתאפס ומזכירה לו שברגע שהוא יירגע בעצמו הוא מוזמן לבוא לחפש אותי. הוא לא מגיע, אבל אחרי כמה דקות, כשאני שומעת שהוא נרגע וגם אני כבר רגועה יותר, אני ניגשת אליו ומושיטה לו יד. בחלק מהמקרים הוא כבר נרגע מספיק כדי להצטרף אליי.
אני מודה שברוב האירועים האלה אני מגיבה די בכעס. כשהוא לא מרשה לי לגעת בו כדי להחליף לו טיטול, דוחף אותי ועוזב את החדר רק כדי לא לחלוק איתי חלל, זה מעציב אותי מאוד.
יש לציין שכשאנחנו בסביבה אחרת ואבא שלו לא נמצא, הוא נצמד רק אליי ולא עוזב אותי. וגם שהאירועים האלה לא קורים באופן קבוע, אבל הרבה

דני גיל

12-11-2015 20:15
הטעות שלך שאת כופה את הנוכחות שלך במצבים שבהם יש לו לגיטימציה מלאה לבחור אחרת, ולעומת זאת, מוותרת דווקא במקומות שלא נכון לוותר, איפה שצריך לקבל החלטות, להפעיל סמכות, לא להתייעץ עם הילד אם הוא מוכן או לא מוכן. מה זה למשל "כשהוא לא מרשה לי לגעת בו כדי להחליף לו טיטול"?!

מאיה, את האמא, לך הזכות ולעתים אף החובה להחליט מה את מרשה ומה לא מרשה. זה לא מתפקידו של פעוט בן שנתיים.

דני גיל

12-11-2015 20:17
... ואני חושב (יודע) שהספר שלי מאוד יעזור לך.