היי מיה,
להרגיע אותה על הידיים זה בסדר אבל לא לזמן ממושך ולא במטרה לסייע לה בהירדמות. השינוי בדפוס ההירדמות שלה אמנם פתאומי אבל זה קורה. גם בלי סיבה מיוחדת או דרמטית.

מה עושים? אז ככה:

1. מאפשרים לה לבכות. כי כאשר אתם מנסים לשכנע אותה להפסיק לבכות היא מבינה שאתם מעוניינים שהיא תפסיק לבכות ומשתמשת במידע היקר הזה כקלף חזק לניהול משא ומתן סמוי: אפסיק לבכות כאשר תספקו את דרישותיי. לא תספקו - אמשיך לבכות. לכן העמדה שלכם ברגע הזה (כשהיא בוכה) טוב אם תהיה נונשלנטית ורגועה, לא אדישה אבל גם לא מתאמצת להרגיע ולהשקיט. אין לכם מה להשקיט. לא טוב שיהיה לכם אינטרס (גלוי) כזה. לה יש אינטרס כזה אבל היא לא מודעת אליו כל זמן שאתם פועלים כדי להחזיר את השקט.

2. כשהיא אומרת "לא בא-לי לישון" את אומרת "את לא חייבת לישון. מספיק שתנוחי"

3. תני לה נשיקה וצאי מהחדר. אם היא בוכה גשי אליה ותשאלי: "יש משהו שיכול לעזור לך?" "יעזור לך אם אשב איתך קצת?". אם היא משיבה "כן" אז את אומרת לה שאת שמחה וגם את מרגישה געגועים וכו' אבל כדי שזה יקרה היא צריכה "לשים ראש" ולעצום עיניים. אם היא משיבה "לא" אז מוזמנת לעדכן ואשיב לך.

ומה את עושה כשאת יושבת איתה? את עושה כל דבר שממקד את תשומת הלב לא בה: לשוחח בטלפון, לסדר את החדר, לשתות קפה ולשלוח מיילים. כל דבר שבעצם משדר לבתך: אמא שלי פה לידי והיא פה כדי להישאר. הנה עובדה.. סבבה לה.

תוך כדי את יכולה ללטף את ראשה או לעשות נעים בגב וכל דבר בעצם שלא לוקח ממך את מלוא תשומת הלב אליה.