היי יעל,
את כותבת שהתקפי הזעם שלו מופיעים על רקע המשחקים מול המסך ובמצבים בהם הוא רואה אותך לא נענית לגחמותיו. את גם כותבת שניסית גישות שונות אבל לדעתי מאחר ומדובר בילד בגיל שמונה כדאי לך לקבל איזשהו ליווי מקצועי ולא להסתפק בתשובתי כאן. ההמלצה שלי לך:

1. לדמיין (אפילו לצייר על דף) שני תיקים: תיק "מותר" בצבע ירוק ותיק "אסור" בצבע אדום.

2. להכין רשימה של התנהגויות אשר מקובלות עלייך והתנהגויות שאינן מקובלות עלייך. את הראשונים את מכניסה לתיק הירוק ואת האחרונים לתיק האדום.

3. אופן החלוקה: לתיק האדום את מכניסה את ההתנהגויות הנוגעות למערכת היחסים שלו אתך. התנהגות אלימה תיכנס לשם, חוצפה, חוסר שיתוף פעולה בענייני סדר יום. באופן כללי - כל מה שלא מאפשר לך לנהל סדר יום תקין יכנס לתיק האדום. מה נשאיר לתיק הירוק? בשלב זה כמעט הכל: ענייני הכנת השיעורים, זמן צפייה בטלוויזיה, זמן צפייה במחשב, אלו יכנסו לתיק הירוק כלומר למרחב שבו הוא רשאי לקבל את ההחלטות על עצמו בעצמו. גם התקפי זעם יכנסו לתיק הירוק אבל כל זמן שמדובר בפורקן של תסכול שאינו מופנה כלפייך או כלפי הסובבים אותו. כלומר שלכעוס מותר אבל להיות אלים אסור.

4. כאשר את נתקלת בהתנהגות השייכת לתיק האדום מציע לך לנקוט בגישה הגנתית ולא התקפית. כלומר שככל שהתסכול שלו עובר את הקווים האדומים שהסכמנו עליהם קחי את עצמך ואת הפעוט שלך לחדר אחר בבית ותגידי לו שכשירגע שיעדכן. הניסיונות להכניס אותו לחדר בגיל שמונה מיותרים במקרה הטוב ומוסיפים נזק על תועלת במקרה הפחות טוב.

5. מציע לך ליצור ערוץ תקשורת קבוע הקשור לענייני היום אבל שהעיתוי שלו רחוק מהאירועים. למשל אם יהיה לכם הרגל כזה של שיחה לפני השינה זה מצוין. ובשיחה הזאת את מתבוננת בו בצורה קשובה ולא שיפוטית, סקרנית, ובאמת מתעניינת בו:

איך עבר עליך היום?
איזה משחק מכל המשחקים אתה הכי אוהב?
מה אתה מרגיש כשאתה מפסיד?
זה לא מוריד לך את החשק לשחק?
היית רוצה להצליח לשחק בלי להתעצבן?
יש משהו שיכול לעזור לך בזמן שאתה כל כך מתוסכל?
יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור לך ברגעים האלה?
נניח מחר, מה תרצה שיהיה מחר כדי שמה שקרה היום לא יחזור על עצמו?