ילדה מתחצפת

רוני


שלום,
יש לי ילדה בת 3 ועשרה חודשים.
לפני שבוע וחצי נולדו לי תאומים.
קצת לפני הלידה התחילו בעיות התנהגות אצל הגדולה. היא התחילה להתחצף, לא מקשיבה למה שמבקשים ממנה, ולא מוכנה לשמוע אותנו בכלל. היא נכנסת להתקפות בכי מכל דבר קטן, וכשמנסים לדבר אתה היא צועקת: די די, אל תדברו אתי, תעזבו אותי וכו'.
קשה לי מאוד כרגע, גם פיזית בגלל הלידה והטיפול בתינוקות, וגם כי אני דואגת לגדולה.
אני מנסה לפנות זמן ולתת לה יחס, אבל ברגעים של ההיסטריה אני חסרת אונים.
אודה לעצה...
רוני

דני גיל

21-10-2016 19:58
היי רוני,
מזל טוב פעמיים על לידת התאומים :)

את כותבת שקשה לך מאוד פיזית בגלל הלידה ובנוסף הטיפול בתאומים, מובן לחלוטין, אין צורך להסביר. ומהמקום הזה את מתגייסת "לפנות זמן ולתת לה יחס" ועל כך רציתי "לדבר" אתך:

לתת יחס או להעניק תשומת לב על פי הורים רבים מדובר במלאכה מתישה ומייאשת וזאת משום שאכן יש שם המון מאמץ מצד ההורים לעמוד במשימה. הורים שיודעים לצאת מ"המשימה" ולהשתחרר מ"התפקיד" יכולים להעניק לילדים שלהם את מרב תשומת הלב מבלי להתיש את עצמם. לדוגמה במצב שאת מתארת, אני מכיר הורים רבים שישקיעו את מרבית האנרגיות בטיפול ברך הנולד וימתינו לחלון זמן שיתפנה (למשל כשהתינוק ישן) כדי להעניק תשומת לב לבכור. בספרי אני מכנה את הגישה הזאת כגישת אורך.

גישת רוחב להבדיל היא גישה שמכילה את כל המשפחה בו זמנית. תסכימי אתי למשל שעם כל המתיקות והמקסימות של התאומים שלך הם קצת משעממים בשלב זה, לא מסוגלים לתקשורת כמו הגדולה שלך. כלומר שהרגע הזה אפשר שיהיה בעיקר הרגע שלה: היא שיכולה עכשיו להיות הגדולה שעוזרת, יד ימינך, זו שאת משתפת אותה בטיפול בתאומים, בהחלטות שלך ובהתלבטויות שלך, את יכולה להתייעץ אתה, לחשוב יחד בקול רם, להכיר לה תודה על העזרה שהיא מעניקה לך. כל אלו יעניקו לה תחושה של משמעות וערך, מקום ומעמד.

עוד את כותבת שברגעים של היסטריה את חסרת אונים ולכן ההצעה שלי להשקיע ברגעים השלווים והרגועים. שם תתגייסי אבל גם שם ההתגייסות לא נכון לה שתהיה מאומצת. ילד לא צריך להיות מופעל על ידי ההורים שלו. הוא צריך להיות רצוי. להרגיש רצוי. כלומר שכל מה שאת עושה קחי אותה אתך, תציעי לה להתלוות אלייך, נניח למטבח כדי לעשות איזה משהו, ואז או שהיא שותפה לעניינייך במטבח או שעצם הנוכחות שלה אתך מביא לשיחה ושיתוף. וככל שכך, וככל שמערכת היחסים מתחזקת, ההשפעה שלך עליה גוברת ברגעי החולשה שלה, כאשר היא מתחצפת ולא מקשיבה. כאן אציע לך להיות עניינית, להמעיט במלים ולהדגיש מעשים:

* במקום לבקש בפעם האלף שתסיים עם הטלוויזיה - לגשת ולכבות את הטלוויזיה.
* במקום לבקש בפעם האלף להתלוות אתך לאמבטיה - להושיט לה יד וללוות אותה לאמבטיה.

בהצלחה!

רוני

23-10-2016 12:05
תודה על התשובה. לגבי הפסקה האחרונה: אם אני "מעיזה" לכבות לה את הטלויזיה או לתת לה יד וללוות אותה למקלחת, זה מוביל לצרחות ולבכי מתמשך. היא לא מוכנה שיחליטו בשבילה...

דני גיל

23-10-2016 13:03
את מצדך צריכה להפגין התחשבות ונחישות. התחשבות היא כאשר את קשובה לצרכים שלה ולא עוצרת אותה ללא התראה בזמן שהיא מרותקת למסך ובלי בכלל להתייחס למה שקורה על המסך ומה שכל כך מעניין אותה. נחישות היא כאשר את פועלת. מרגע שהחלטת שעכשיו מתקלחים או שעכשיו מסיימים עם הטלוויזיה את פועלת כדי שזה יקרה. ואז את מכבה את הטלוויזיה, מושיטה יד, מלווה אותה לאמבטיה אם בטוב ואם ברע. שהיא תחליט. זה לא שהילדה לא מוכנה שיחליטו בשבילה. אלו הם אנחנו ההורים שלא מוכנים לראות את עצמנו מחליטים בשביל הילדים כי התגובה הנחושה של הילדים גורמת לנו לפקפק בצדקת דרכנו. דווקא משום כך עלייך להפעיל את הסמכות האקטיבית ולהיות נחושה.

ואת נותנת לה לבחור:

- את מכבה או שאני מכבה? את מגיעה או שאת רוצה שאבוא לקחת אותך?

ואנחנו באמת שואלים. באהבה. לא בנימה של איום.

ממליץ לך גם על המאמר "עורך דין, טייס ואדריכל" בעמוד המאמרים. קריאה מהנה.

רוני

25-10-2016 11:06
תודה רבה. אקרא את המאמר.
שאלה נוספת, איך אני מגיבה כאשר היא צועקת ולא מוכנה להקשיב? לפעמים כשאני אומרת לה משהו שלא מוצא חן בעיניה,(למשל:בואי למקלחת) היא מתחילה לצעוק:לא רוצה לא רוצה, די די, ללא הפסקה ולא מוכנה לשמוע שום דבר..

רוני

25-10-2016 20:42
בנוסף הבכי יכול להימשך שעה או יותר...

דני גיל

26-10-2016 01:32
צפיתי את השאלה ולכן המלצתי על המאמר :)
http://superdaddy.info/articles-5