היי רומי,
הזעם שלה מבקש להתפרץ איפה שהוא רק יכול. הוא קיים, והוא צריך להשתחרר, זה כן. איפה? כיצד? כאן יש לך יכולת השפעה. גבולות ברורים מתחילים מההורים, כאשר אנחנו מכירים את הגבולות שלנו, את הקווים האדומים שלנו. לענייננו, כשאת יודעת שתסכול וכעס הם רגשות לגיטימיים אבל אלימות היא התנהגות שלא מקובלת עלייך בתך תלמד להתיישר לפיכך. לא תהיה לה ברירה. למה? כי את נחושה.

בואי נניח למשל שהיא מנסה להעביר ערוץ בטלוויזיה ומשהו לא מצליח לה שם, והיא מביעה את התסכול שלה על ידי צעקות על השלט או על הטלוויזיה או על עצמה. כאן התפקיד שלך הוא בהחלט לגשת אליה, לעזור לה קצר ולעניין, ובאיזשהו מקום בעצם להראות לה שהכל בסדר ולכל בעיה (או כמעט לכל בעיה) יש פתרון. זה הרעיון.

אבל -

אם התסכול שלה מופנה החוצה בצורה אלימה, והיא בועטת בשולחן, זורקת את השלט, וכו', כאן התפקיד שלך לרסן אותה. חד משמעית. את לא מתאמצת להיות סבלנית, את ניגשת אליה באסרטיביות ולא עוזבת אותה עד שאת רואה אותה מבינה מה מותר ומה אסור. את גם אומרת לה:

"לכעוס אפשר. לזה אני לא מוכנה"

גבול נכון הוא גבול ברור ובר השגה. וכזה הוא הגבול הזה: ברור - כי ברור מה מותר ומה אסור. בר השגה - כי אנחנו כן נותנים לגיטימציה לתסכול. מותר לו להשתחרר "אצלנו בבית". מעבר לכך מציע לך לתפוס אותה הרחק מהאירועים, נניח בשיחה לפני השינה, ולבחון יחד את אירועי היום: מה היה כיף? מה היה פחות כיף? איך נעשה שמחר יהיה הכי כיף? וכו'. בהצלחה!

תודה רבה! בהחלט אשים יותר גבולות