היי ימית,
אכן יכול מאוד להיות שיש לו קושי אובייקטיבי שמחייב טיפול ולכן את עושה נכון שאת פתוחה לקבל עזרה. בספרי אני משתמש בדימוי "רגל ימין" ו-"רגל שמאל". הטענה שלי היא שהסמכות שלנו צועדת בשתי הרגליים. כפי שאת ואני צועדים בשתי רגליים. כשאנחנו משקיעים במערכת יחסים, בתקשורת חיובית, במענה הצרכים הרגשיים של הילד, אנחנו צועדים ברגל שמאל. חשוב שנדע לצעוד ברגל שמאל? כמובן. נוכל להסתדר רק עם הרגל הזאת? כמובן שלא. כדי לצעוד ולהתקדם בבטחה נהיה חייבים גם את רגל ימין. היא הרגל שמסמלת את הסמכות התקיפה, האסרטיבית, את הצבת הגבולות והשמירה עליהם. דוגמה להמחשה:

הגעת לקחת את הילד שלך מביתו של חבר. את רואה שהם עמוק בתוך משחק שצפוי להסתיים בעוד דקות אחדות. הוא רואה אותך שמחה לראות אותו נהנה. את שואלת אותו אם הוא רוצה שתמתיני כמה דקות שיסיימו. והוא אומר כן. כל הדינמיקה הזאת היא דינמיקה שאופיינית לרגל שמאל: תקשורת חיובית, מכבדת, קשובה, נעימה. אבל אז קורה שהם מסיימים והוא לא מעוניין ללכת. כאן את לא צריכה לדבר הרבה. ילדים מאמינים למעשים ולא למילים. בנימה אסרטיבית את דורשת ממנו (לא מבקשת) להתקדם איתך אבל ככל שהוא לא קשוב את ניגשת אליו, אוחזת בידו, ומלווה אותו בטוב או ברע (הוא יבחר) אל מחוץ לבית החבר. כן, גם שזה "לא מצטלם טוב". אם הוא צורח ורוקד עם הרגליים ואולי אפילו מנסה להרביץ לך את תופסת אותו בצורה כזאת שלא מאפשרת לו לזוז. ואומרת לו באוזן:

"אני ממתינה שתירגע"
"אני לא עוזבת אותך עד שאתה נרגע"

זו דוגמה כמובן. ובכל אופן זו דוגמה לשימוש ברגל ימין. רגל הכוח. כוח? אמאל'ה! מילה מפחידה נכון? ובכן -
שימי לב לשימוש שעשית בכוח שלך: הוא תכליתי, ענייני, אינו למטרת ענישה, לא מדובר בהתעללות תסכימי איתי. וכן, הוא כוחני. והוא מתחייב. הוא הזכות שלך והוא החובה שלך.

מציע לך גם לקיים איתו שיחות "סיכום יום" לפני השינה: איך עבר עלינו היום שעברנו? מה היה נחמד? מה היה פחות נעים? איך נעשה שמחר יהיה הכי נעים? וכו'. והנה עשית צעד נוסף ומשמעותי ברגל שמאל.

הורים שיודעים לצעוד בשתי הרגליים משפרים משמעותית את יכולת ההשפעה שלהם על הילדים ועל שיתוף הפעולה שהם מקבלים מהם. כאמור, לא הכל תלוי רק במערכת היחסים. זה החלק שלך ואת מצדך תמשיכי להשתכלל ולעשות את שלך. אחרים יעשו את שלהם ונמתין בעניין זה ליוני הקרוב. שימי לב למאמר "סוד הסמכות ההורית" בעמוד המאמרים ובמיוחד לפרקים 'כעסים' ו-'מאבקים' בספר שלי. בהצלחה ומוזמנת לעדכן.

דני תודה רבה על תשובתך
ממש עזרת לי.ואני קוראת את הספר מדהים !! למדתי המון

איזה יופי. תודה על העדכון :)

היי דני ,
בהמשך לשיחתנו הייתי עם הבן שלי בן ה-4 בהתפתחות הילד בעקבות התפרצויות זעם ולילד אין קושי.
ונאמר לי לעשות הרבה עבודה בבית בעזרת הדרכת הורים
ובכן אני כבר בהדרכת הורים כבר כמעט מעל חודשיים ורואה שינוי אבל שינוי יותר היקפי לא נקודתי כלומר בהתפרצויות שלו משהו שם לא עובד לי נכון זה לא מספיק .
עדיין יש לו התפרצויות זעם בגן, בבית איתנו ועם חבר (עם חבר שמתארח אצלינו).
אני צריכה טיפ איך אני מתמודדת בדיוק בזמן שהילד שלי חווה תסכול .
כשהוא בתסכול הוא צועק , מדבר לא יפה כמו חוצפנית אני ישים לך בראש אני ירביץ לך ,
הוא קוטףף צמחים מהגינה שלנו וזורק על הרצפה ומטיח דברים וכך גם בגן שהוא מרים כסאות על ילדים . אני צריכה עצה איך אני מתמודדת בשלב כזה ?
האם עליי להתעלם ???...
אני רוצה למגר את זה . אובדת עצות.
חשוב לי להגיד שהיחסים מאד מאד השתפרו מאז ההדרכה הגישה שלי מאד השתנצה כלפיו אני לא נכנסת איתו למאבקים אבל ההתפרצויות ממשיכות ויש לו פתיל מאד קצר הוא יכול להתעצבן מכל דבר ומהר מאד ..וגם מחברים. וזה מאד עצוב לי כי גם החברים מאד נפגעים מממנו.

תמיד תזכרי את הרעיון של רגל ימין רגל שמאל. אי אפשר לגדל ילדים רק עם רגל שמאל. כשהילד שלך אומר לך: "חוצפנית אני אשים לך בראש אני ארביץ לך" הוא צריך באותו הרגע לפגוש אמא מאוד לא נחמדה. אנחנו לא מדברים על אמא מתעללת, ודאי לא מעליבה, אפילו לא מענישה. אבל כל מה שאת עושה אחר כך מעיד על כך שקרה משהו. שיש תוצאות למעשים שלו. כלומר שאחרי שהוא אומר לך משפט כזה התקשורת שלך מולו כדאי מאוד שתהיה תקיפה, מרתיעה, כך שאם למשל את זקוקה לשיתוף הפעולה שלו על מנת להיכנס לאמבטיה אז את עושה את זה בצורה כזאת שהוא ירתע, ויפחד לסרב לך. ואת ממשיכה להיות "לא נחמדה" ככל שהוא ממשיך להיאבק בך. אז את מרתיעה, ואת נחושה, אבל את גם עניינית, לרגע לא מעליבה אותו ואומרת לו משפטים כמו "נמאס לי ממך".

הורים! כל מי ששומע אותי עכשיו כדאי לכם מאוד לדעת: ילדים לא נפגעים כתוצאה מכך שאנחנו נורא תקיפים ברגע מסוים. אפילו אם איבדנו שליטה לרגע והרמנו את הקול בצורה כזאת שגם השכנים נבהלו. המטענים והמשקעים נוצרים במקומות שבהם אנחנו מעליבים, פוצעים את הנפש במילים הרסניות, אומרים לו שהוא ילד רע ומשתמשים בכל מיני תיאורים שהאמת קשה לי לכתוב אותם אבל אני יודע שאלו המילים שנשלפות לחלל האוויר הרבה פעמים בסיטואציות הטעונות הללו. וכמה חבל. וכמה זה הרסני. לטווח הכי קצר ולטווח הכי ארוך.

לענייננו ימית, כדי שהדברים יהיו לך עוד יותר ברורים נאמר כך: הוא מתוסכל - תתסכלי אותו עוד יותר. תתבעי ממנו. שלא יהיה מצב כזה שהוא תוקף אותך ואת מתאמצת להרגיע. מוזמנת לעבור להתקפה. "את חוצפנית אני אשים לך בראש..." זה לא התקף זעם. זו מניפולציה של ילד שלמד ללחוץ על הלחצנים שמפעילים אותך. ממליץ לך גם על המאמר "הורים אשמים" בעמוד המאמרים.

דני שלום .
קראתי בעיון את השיתוף והשאלה של ימית.
ימית- כגננת כיף לראות את הפתיחות שלך , את הברור עם בעלי מקצוע, את החתירה להובלת סמכות הורית, ואת שיתוף הפעולה עם צוות הגן.

ולך דני - על התשובה המקצועית והמפורטת.

כתבת לימית :
כן, גם שזה "לא מצטלם טוב". אם הוא צורח ורוקד עם הרגליים ואולי אפילו מנסה להרביץ לך את תופסת אותו בצורה כזאת שלא מאפשרת לו לזוז.

אני כאמא נהגתי כך עם ילדי כשהיו קטנים. יחד עם תאום צפיות מוקדם .
אבל בגן .. זה בעייתי אף גננת לא רוצה להראות כך במצלמות .
וחוץ מזה לאחוז ,לא לאפשר הרס ,דורשים מאמץ גופני לא קטן .
הצילו על הגב..

מה אתה מציע במקרה זה לגננות?
אציין שלמפקחות אין תשובה ונהלים ברורים בחוזר מנכ"ל.
ההדרכה שלהן באה לידי בטויי בכיצד למנוע את זה רגע לפני.
ובנקודה הזו כאשר יש בגן 3-2 ילדים עם התקפי זעם הגננות מפעילות את כישורי הלולינות שלהם כדי שזה לא יקרה. אני לא מדברת על רצוי הילד ומלוי מבוקשו.
אלא על דברים כמו: הפרדת כוחות, ניטרול גורמים פיזיים משפיעים, מתן תעסוקה הולם,
סיפוק צרכים אישיים כגון :אכילה , שתיה-לפי צרכי הילד, אוורור.

אך שכזה מגיע ההתמודדות כגננת לא פשוטה משתי סיבות:
הניראות
הכח הפיסי המוגבל

עצוב לי מאוד לקרוא את הדברים שאת כותבת, שמחזקים בדיוק את הדברים שכתבתי כאן:
http://superdaddy.co.il/articles-54

להיות הורה ולהיות מורה אלו שני תפקידים מאוד משמעותיים אך מאוד שונים באופן הפעולה ובכישורים הנדרשים לתפקיד. אין לי תשובה לשאלתך לצערי, ואני מאחל לך בהצלחה בתפקידך המורכב, המאתגר, והחשוב שבחרת.