היי עדי,
יכול להיות שהוא זקוק לתגובה יותר אסרטיבית מצדכם. כי אם הוא צורח וזורק חפצים ואתם מתעלמים או מתרחקים פיזית הוא מקבל כמו אישור להמשיך במעשיו. ההצעה שלי לכם לעבור מחוסר תגובה לתגובה מאוד נוכחת. מרסנת ולא נעימה. אם גילו היה צעיר יותר הייתי ממליץ לכם לגשת אליו ולרסן אותו פיזית על ידי חיבוק קושר כזה שלא מאפשר לו להזיז את הידיים ולזרוק חפצים. בגיל שמונה לא תמיד זה אפשרי אבל כאן השאלה שלי אלייך:

אם את מרימה את הקול ופוקדת עליו להירגע, הוא ימשיך בשלו? אני שואל את זה כי ציינת שבסך הכל היחסים טובים וכו' ובדר"כ על רקע מערכת יחסים טובה הילדים יודעים להרגיע את עצמם כאשר הם פוגשים תגובה מאוד ברורה ונחושה של ההורים. תגובה שנושאת את המסר: כאן עברתם קו אדום.

השאלה באמת עד כמה את נותנת לעצמך את הלגיטימציה לפעול מולו בתקיפות. והשאלה הנוספת היא מה את עושה אחרי התקפות הזעם שלו. האם את עוברת למצב עניינים רגיל או שהוא פוגש אמא "אחרת". כי הוא צריך לפגוש אמא אחרת. אמא שעבר עליה משהו בדקות האחרונות, שהיא צריכה כמה רגעים לעכל, להירגע, לאו דווקא לכעוס. הכוח בתגובות שלנו נמצא דווקא בתגובה האותנטית ולא בתגובה המחנכת. מה את מרגישה אחרי ההתקפות שלו? אכזבה? דאגה? בלבול? אז כאן תשאלי את עצמך:

איך אני נראית בדר"כ כשאני מאוכזבת?
איך אני נראית בדר"כ כשאני דואגת?
איך אני נראית בדר"כ כשאני מבולבלת?

ככה. ככה בדיוק אני צריכה להיראות מול הילד שלי. כי רק ככה הילד שלי ידע לראות שיש צד שני ולהיות רגיש אליו. היום הצד השני הם ההורים. בהמשך - הזולת. הרבה פעמים קורה שהילדים לא רואים אותנו דווקא בגלל שאנחנו עסוקים במה שנקרא "חינוך", נכנסים ל"תפקיד" במקום להיות אותנטיים לחלוטין.