היי טליה, שני דברים אציע לך:
1. לחזק את מעמדו בבית כבן בכור, גדול ויכול, כמי שראוי להיות יד ימינך, לשתף אותו, להכיר לו תודה על תרומתו, לטפח ערוץ תקשורת קרוב וייחודי לו ולך.

2. להציב גבולות בנחישות. לשם כך את חייבת להתגייס ולהיות קרובה אליו פיזית כדי למנוע את הפרובוקציות שלו מראש. ובלי לפחד. אל תפחדי לתסכל אותו, אל תפחדי להגביל את חופש התנועה שלו, אל תפחדי לרסן אותו. אם למשל הוא פותח דלת ארון מטבח תהי מוכנה למנוע ממנו (פיזית) להוציא חפצים ולזרוק על הרצפה. את יכולה לחבק אותו אלייך בצורה כזו שהוא לא יכול להזיז את הידיים, ולומר לו שתי מילים בלבד: "זה לא". אחרי "זה לא" תמיד כדאי גם להזכיר מה כן: כן אפשר לשפוך את הסכו"ם לתוך סיר ו"לעזור לאמא" למיין אותם ולהחזיר למקום, כן אפשר לפתוח שקית פסטה ולהכניס לתוך קופסה, ודאי שהוא יכול לעזור לך בזה. זה מה שאנחנו רוצים שהוא יגלה: שהוא יכול לעזור, להיות תורם ומועיל, להרגיש שייך. כאשר את מציבה גבול נחוש וברור מצד אחד, ומספקת אלטרנטיבה מהצד השני, הוא יכול לבחור נכון.

והגבול הוא גבול. אנחנו שמים אותו בצורה נחושה ולא מתנצלת אבל בלי לכעוס. ככל שאת כועסת סימן הוא לכך שאת לא בכיוון. אם הוא כועס לעומת זאת סימן הוא לכך שמתקיימת כאן למידה ובלמידה הזאת אנחנו מעוניינים. אנחנו רוצים לגרום לו להבין ש"לא שווה לו" להמשיך להתנהג כפי שהוא מתנהג ואת זה הוא יכול להבין רק ממעשים. לא ממילים.

אם הוא ניגש להרביץ לאחותו תנסי להקדים אותו ולמנוע ממנו. גם אם זה אומר לאחוז בו בצורה כזו שמתסכלת אותו ומגבילה את תנועותיו. יבכה, יצרח, ואת לא משחררת אותו עד שהוא נרגע. אם הוא מקדים אותך ומצליח לפגוע בה תתעלמי ממנו וגשי אליה. תני לה את החיבוק שהיא צריכה, תרגיעי אותה, ותמנעי ממנו את אותה תשומת לב שלילית שככל הנראה מזינה אותו.

בנוסף ממליץ לך על המאמר "הורים אשמים" בעמוד המאמרים. בהצלחה!

אני מודה לך מאוד על התשובה המדוייקת , אני אנסה למרות שקשה לא להתעצבן כי הוא ילד היפראקטיבי הוא רץ ממקום למקום מחטט בכל הדברים,גם אוהב לשחק בשואב הרבה וזורק כל דבר על הרצפה, לא יושב לרגע.
אבל בכל זאת אני אנסה להיות רגועה ולשתף אותו בעבודה בבית , לפעמים אני מבקשת ממנו שיאכיל את התינוקת ויתן לה מוצץ הוא אוהב לעשות את זה.

לא טוב. אל תנסי להיות רגועה. תהי רגועה. כשאנחנו מתאמצים להיות רגועים רואים עלינו את המאמץ. גם הילד שלנו וגם כשהוא בגיל שנתיים. ואז הוא מפרש את המאמצים הללו כחולשה או כהססנות. שני דברים יאפשרו לך להיות רגועה באמת:

1. ידיעה מוחלטת שלך שהכוח בידיים שלך. ואולי אף תרתי משמע. כלומר שאת, פיזית, יכולה למנוע ממנו לעשות כל מה שאת לא אוהבת ועל ידי כך להיווכח בעצמך בכוחם של המעשים על פני המילים.

2. התגייסות. את ההתגייסות את צריכה גם כדי להתמודד עם סעיף 1 וגם כדי לעשות כמו אמא של איתמר. את אמא של איתמר הכרתי לפני עשור בערך במסיבת יום הולדת של אחד מהילדים בגן של בתי. המסיבה היתה באיזה פארק ואמא של איתמר ההיפראקטיבי בן השנתיים היתה שמחה במיוחד. הגיעה למסיבה בלבוש ספורטיבי וכל הזמן רצה אחרי איתמר שלה שנגע פה ונגע שם, מנעה ממנו כשהיה צריך, אפשרה לו כשהיה אפשר, ובאופן כללי עבדה קשה. פיזית. זה היה נראה כאילו היא מוותרת על הספינינג בחדר כושר ומשלבת את הפעילות הספורטיבית שלה עם השגרה של החיים. לדעתי - גאונות. כי אמא של איתמר בכל מקרה היתה עובדת קשה במסיבה הזאת והשאלה איך היתה מעבירה את האירוע הזה: בטוב או ברע. היא בחרה בטוב ובאמת היה אפשר לראות שהיא מאושרת עם איתמר שלה. ואיתמר שלה שיכור משמחה, נהנה מהחופש שלו, מהשחרור שלו שבא יחד עם הגבולות ששמים לו בצורה כל כך ברורה וחד משמעית, ועם זאת חמה ואוהבת כל כך.

איתמר יחזור הביתה וימשיך להיות ילד היפראקטיבי שקשה לעמוד בקצב שלו, ובכל זאת פרובוקציות לא יהיו שם מהסיבה הפשוטה שלאורך כל היום לא היה מה שיזין את הפרובוקציות הללו - תשומת לב שלילית.

מוזמנת גם להכיר את המצגת "היפראקטיבי" בעמוד הבא:
http://www.superdaddy.info/page-kids

תודה רבה על ההסבר המפורט.ועל העזרה שאתה נוץן לאחרים.
תודה שוב ולילה טוב