עונש לא יקדם אותנו. להיפך, ייתן לו עוד סיבות טובות לפעול בסתר. כי כשילד מרגיש שאמא שלי "נגדי ולא איתי", גוברת בו המוטיבציה לפעול באופן חד צדדי ופוחתת בו המוטיבציה לשיתוף פעולה. לכן אני מעדיף את אופציית השיחה אבל גם, לא באופן מלחיץ. המטרה לשתף אותו במידע שחסר לו ולא לנזוף (להאיר במקום להעיר). נניח מקרה "צחצוח השיניים", את ניגשת אליו במרחק של זמן מהמקרה (יש לנו ההורים נטייה אוטומטית להגיב מיידית. למה בעצם?), נניח כאשר הוא שוכב במיטתו לפני השינה או בכל זמן שבו את מרגישה שהוא פנוי ונכון להיות קשוב להחלפת כמה מילים, ואת אומרת לו:

"אתה יודע, אני מבינה שקודם לכן לא באמת צחצחת שיניים ואני רוצה לספר לך משהו שלפי דעתי מאוד יעניין אותך..."

ואז את מספרת לו בצורה נעימה ורגועה ומשתפת, בדיוק כמו שמספרים סיפור לפני השינה או כפי שהיית מספרת לו נניח על בית הורייך בו גדלת, למה בעצם חשוב לצחצח שיניים, ומה קורה כאשר לא מצחצחים וכדומה. תראי הוא בן שש. בגיל שש את יכולה לשוחח איתו ממש כמו חבר, ובגובה העיניים לספר לו סיפורים על אנשים שאת מכירה שסתם מתוך ה-"אין חשק" החליטו לדלג פה ושם על פעולת הצחצוח ועל ההשלכות לכך. וההשלכות כמובן מידתיות, ממש לא כדאי להפחיד אותו בסיפורי אימה אלא להעביר לו את המסר שצחצוח השיניים נועד בראש ובראשונה לטובתו. ככל שתמצאי אותו קשוב לדברים תוכלי לומר לו שאת שמחה שהוא מבין ושאת שמחה על שהחל מרגע זה את יכולה לסמוך עליו. ומכאן חשוב שהוא יראה שאת אכן סומכת עליו כך שאת הבדיקות שלך תעשי מבלי שירגיש. ומידי פעם תחזקי אותו על ידי נשיקה בראש נניח בזמן שהוא מצחצח שיניים כל-כך יפה.

והיה ותרגישי שהגישה המשתפת והמבינה אינה מניבה תוצאות כרצונך, אני מציע שתכנסי איתו לחדר האמבטיה כאשר הוא מצחצח שיניים ובמטרה לבדוק שאכן הוא עושה את מה שהוא צריך לעשות. סביר שהוא לא יאהב את נוכחותך או לפחות ישאל אותך אודותיה, וכאן את אומרת לו: "אני רוצה להיות בטוחה שאתה מצחצח שיניים". בלי לכעוס. למחרת, תני לו שוב צ'אנס לעשות את זה לבד.

אני מבין שכתבת לי על נושא צחצוח השיניים כדי לתת לי דוגמא לדפוס התנהגות ולכן אבקש ממך לראות גם בתשובה שלי דוגמא לדרך פעולה. תמיד תדעי, אנחנו ההורים, כמו במאים בהצגה, אנחנו בוחרים את התפקיד שאותו נלביש על גיבורי הסיפור שלנו. וגיבורי הסיפור שלנו הם הילדים שלנו. אם נחליט שהילד שלנו "רמאי", הוא ייקח על עצמו את התפקיד הזה. אם נחליט שהילד שלנו "גנב", הוא יידע להפוך את פעולת הגניבה לדפוס. וההחלטה נקבעת על-ידינו בלי שנרגיש בכלל. הנה את אומרת על הבן שלך שיש לו נטייה לאבד דברים, ולכן הוא לא יקבל את המשחק של אח שלו. אני מאמין לך. אבל אני רוצה שתדעי שביום שבו הוא ישמע ממך שאת סומכת עליו, ושהעובדה שאתמול ושלשום הוא איבד כך וכך דברים אינה מעידה על המחר, ושאת מאפשרת לו לשחק במשחק של אח שלו כי את יודעת שהוא אחראי ויידע לשמור ואפילו להחזיר למקום, אז יהיה זה היום שבו הוא יתחיל לסמוך על עצמו ולהתנהג בהתאם לרצונותייך וציפיותייך.

תודה רבה על התשובה המפורטת והמעניינת.

גישת השיחה - ניסיתי בעבר והוא ויודע , מבין ויכול להסביר למה זה חשוב לצחצח או למה לא כדי לקחת חפץ בלחי רשות. אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד ( "לפתע נכנס בי הילד הרע ...").

הגישה השנייה - "גישת השוטר", לא מפריעה לו לצערי להפך - הרבה מאוד תשומת לב , עומדים לידו כשמצחצח, בודקים לו את התיק לוודא שבאמת לקח קלמר כמו שאמר, מריחים את הידיים לבדוק ששטף עם סבון - כמה התעסקות ותשומת לב אינסופיים. גם שיחה על דברים שעשה ואסור - זה בסופו של דבר תשומת לב.

ואם אכן מדובר בניסיון למשוך תשומת לב - זה אומר שאני צריכה להתעלם מההתנהגות הזאת על מנת שילמד שיש דרך אחרת לקבל תשומת לב ? יש בזה משהו לא חינוכי גם כלפי הילדים האחרים שמתנהגים "טוב".

מה דעתך ?

תודה שוב על העזרה הרבה !

רגע רגע :) כמה דברים:
החשיבות של השיחה היא פחות בתוכן אלא בעצם הגישה. היא מסמנת לילד שלך שאת איתו ולא נגדו. שזאת הגישה שלך. ולכן אם תשימי לב, ניסיתי בתשובה שלי להאיר את האופן שבו ראוי שתאמרי לו את הדברים. האופן צריך להיות כזה שמנטרל התנגדויות. הנה את עצמך מעידה שהוא מבין ויכול להסביר בעצמו על חשיבות צחצוח השיניים ובכל זאת בוחר לעיתים להימנע מכך. ולכן חשוב להבין, מטרת השיחה אינה רק בהעברת התוכן הרציונאלי אלא בעיקר בהעברת התוכן הרגשי, בחיבור לחוויה החיובית. נאמר כך: אם מחר או מחרתיים, הילד שלך יצחצח את שיניו מתוך מוטיבציה של שיתוף פעולה עם אמא שלו, וכתוצאה מהעובדה שקיבל מאמא שלו יחס מכבד ובגובה העיניים, שזכור לו לטובה שהרי אמא אמרה לו שם לא מעט דברים שגרמו לו לחוש גאווה, ועד כדי כך שהוא מבקש "להחזיר לה" בשיתוף הפעולה, זאת תהיה הצלחה!

עכשיו תראי, לומר לו את הדברים באופן הנכון ובמנגינה הנכונה, זה נושא שאשמח להרחיב ולהעמיק בו אבל דווקא בגלל שזה קם ונופל בדקויות, חשוב לי לפני הכל לספק לך את הכלים הפשוטים ושמשיגים תוצאה מיידית. או אם להשתמש במושגים שלך, גישת "השיחה" וגישת "השוטר", חשוב לי שנבין קודם כל את גישת השוטר. זו אינה גישה שבאה בסתירה לגישת "השיחה". היא המשלימה שלה. היא מעין ברירת המחדל של הסמכות שלך ושנועדה להעניק לסמכות שלך תוקף במצבים שבהם התובנות שרכשנו ושקראנו בספרים לא "עובדות" לנו. אז את נדרשת להיות סמכותית ע"י מינימום מילים ומקסימום מעשים; לוודא שהוא מצחצח שיניים, לוודא מקרוב שהוא מתלבש ושהוא מבצע את המחויבויות שלו, להעדיף קרבה פיזית על פני שאגה מרחוק, לקבוע "עובדות בשטח" ולא לכעוס (ראית פעם שוטר כועס? ואם כן, זה "עשה" אותו חזק יותר או חלש יותר?).
אחרי הכל הוא רק בן שש, אם בתשומת לב הוא מבקש, תשומת לב הוא יקבל, בעת צחצוח השיניים, בכניסה למיטה בערב וכדומה. כלומר, אם זה העניין, צורך בריא בתשומת לב, בואי את תקדימי אותו בשני צעדים ואז לא יהיה בו את הצורך לפתח דפוסי התנהגות מתריסים. את יכולה אפילו לראות בזה משהו מחמיא שהילד שלך צריך אותך יותר ממה שחשבת :)

ואם נחזור לשוחח על אופני שיחה, על ה"מנגינות" הנכונות, על הדקויות, כאן אני ממליץ לך בחום על קריאת הפרק 'כעסים' שבספר הניתן לקריאה אונליין כאן באתר. כי כשהילד שלך אומר לך "פתאום נכנס בי הילד הרע" אני רוצה שתחזירי לו בחצי הומור – "תיזהר שלא תיכנס בי פתאום האמא הרעה". הוא לא צריך להרגיש "רמאי" או "ילד רע" כאשר הוא מתנהג כמו ילד בן שש ולא כמו ילד בן שש-עשרה. זה לא יעמוד לטובתו ולא לטובתך. ו... אני כאן לשאלות.

תודה על התייחסות הנוספת. יש כאן הרבה חומר למחשבה.
ובהזדמנות זאת - שנה טובה ושקטה.

תודה, גם לכם...