ניסינו במשך שעה משהן שהמלצת פה למישהי אחרת באחת התכתבויות (לא להתייחס אליו ממש ולהראות לו שאין לו מה להיות ער) וזה פשוט לא עובד... הוא כל פעם מוצא משהו אחר להתעסק איתו והולך לצעצועים שלו. נשארתי איתו בחדר עד שהוא כבר התחיל לעצום עיניים ויצאתי והוא חזר החוצה שוב.

היי שי,
ראשית מה שהצעתי לאותה אמא לא מתחיל ולא נגמר בכתוב בסוגריים. אני לא יודע לתת "טיפים", וגם כל החיפוש הזה אחר "טיפים" נורא מכשיל כי אז אנחנו מנסים טיפ אחד ומהר מאוד עוברים לטיפ אחר כאשר התוצאה של כל הדילוגים האלה היא התחושה המייאשת ש"ניסיתי הכל" וכלום לא מצליח. לכן במקום "טיפים" ננסה להבין. לענייננו זה יש לכם פעוט שעד לא מזמן היה שוהה במיטתו עד שהיה נרדם וזאת הודות לגבולות הפיזיים שעטפו את מיטתו. גבולות פיזיים זה משהו שקל לשים - מתקינים אותם. פיזית. זאת להבדיל מגבולות שאינם פיזיים כי אז עלינו להגיש אותם בחכמה, כדי שהילד ירגיש שיש שם גבול אע"פ שהוא לא חש אותו במגע ולא רואה אותו בעיניים. והדרך לעשות את זה נכון היא ליצור מצב כזה שלפעוט שלכם לא יהיה כדאי לצאת מהמיטה, שהוא לא יקבל שום תמורה שם, לא תשומת לב שלילית ולא חיובית.

לפני שאמשיך חשוב לי שתדעו שאין קיצורי דרך וזה טבעי לחלוטין שהוא לא יירדם במהירות שאתם מצפים לה, גם אם תפעלו הכי נכון מצדכם. והעובדה שעד שלב מסוים הוא היה נכנס לשינה מהר לא מעידה על תקלה לא צפויה כי זה לחלוטין צפוי וטבעי שעם ההתפתחות והגדילה יופיעו שינויים בדפוסי ההרדמות והשינה, ודאי כאשר אנחנו מוסיפים שינויים מבחוץ כלומר מיטת מעבר.

ההצעה שלי לכם להשאיר את הדלת שלו פתוחה, להחזיר אותו למיטתו כאשר הוא קם אבל לא מיד. הרעיון הוא שבשעה מסוימת בערב, כאשר הוא נכנס לישון, אתם עוברים לעניינים שלכם. ולכן אתם "עסוקים מדי" ולא פנויים מיד להחזירו למיטתו. כבר פה אתם מונעים ממנו תשומת לב שככל שהיא קיימת היא רק מספקת לו עוד מוטיבציה לקום ממיטתו. אחרי דקה-שתיים כשאתם "מתפנים" לראות אותו אתם לוקחים אותו על הידיים ומחזירים למיטתו, בלי לפחד להעניק חום ואהבה בדמות ליטוף ונשיקה. יקום שוב פעם - תחזרו על זה שוב פעם. אחרי שימשיך לקום תשאלו אותו האם ירצה שתשבו (אחד מכם) איתו בחדר. הוא יגיד "כן" כאשר התנאי להסכמה שלכם יהיה שהוא עוצם עיניים.

ואוו תודה על התגובה המהירה!

עשינו בדיוק את מה שאמרת, אבל הוא פשוט פנה לקחת משחקים, בא לקחת לי את היד כדי שאחזיר אותו לישון, או קיבל מכה ובכה אז ניגשנו אליו, או שאפילו בזמן התעסקות במשהו אחר אמרנו לו "לך למיטה" וממש רץ לחדר וחזר אחרי דקה. דיברנו בינינו, היינו במחשב, היינו במטבח... הוא מצא פיתרון יצירתי לכל סיטואציה כמו ללכת להוציא דברים מהמזווה.
החזרנו אותו כל פעם, כיסינו, ליטפנו, אמרנו לילה טוב וחוזר חלילה. בכל פעם נכנס בשמחה למיטה, הניח את הראש, חיכה שאסתובב וקם שוב.
בשלב מסוים נשכבתי איתו במיטה והוא נרגע והתחיל לעצום עיניים. אמרתי לו לילה טוב ויצאתי והופ חזר לצאת החוצה. בסוף בעלי הרדים אותו עליו והעביר אותו למיטה כי כבר עברו שעתיים שלמות מאז תחילת ההשכבה.
אני לא חושבת שהוא מבין התניה כמו נישאר אם תעצום עיניים, הוא רק לאחרונה למד להגיד "כן" על דברים בכלל (עד עכשיו אמר בעיקר לא).

אבל שי זה נראה שאת מחפשת פתרונות מידיים למשימה שבמהות שלה היא משימה נבנית. למשל כשאת כותבת: "עשינו בדיוק את מה שאמרת, אבל הוא פשוט פנה לקחת משחקים". נו? ולמה ציפינו? הרי לא ציפינו שהוא יראה את אמא ואבא עסוקים ויחזור למיטתו. אבל כן אנחנו רוצים שהוא ילמד בדקה הזאת (גם בדקה הזאת) שהשהות בסלון בשעה תשע בערב לא מהנה כמו בשעות היום, ואנחנו רוצים לאפשר לו להכיר בעייפות שלו, וכן, להביא אותו אלייך כדי שתושיטי לו יד ותלווי אותו למיטתו. אבל כל זה הוא תוצאה של תהליך, של הסתגלות ושל למידה, הוא לא ילמד תוך דקה אחת או תוך ערב אחד שלא "שווה" לו לקום מהמיטה.

באופן כללי כשהוא קם מהמיטה, ברגע הזה, מה את אומרת לעצמך? כי אם את אומרת "אני זקוקה לפתרון" אז כל מה שתעשי יתגלה לך ככישלון. מבטיח לך. לעומת זאת, אם את אומרת לעצמך: "אני זקוקה לתגובה נכונה, אני זקוקה לדעת איך לעשות ככה שהמוטיבציה שלו לקום תפחת יותר ויותר" הרי שפה את בכיוון הנכון. וזה נכון לכל האתגרים של ההתמודדות ההורית, לא רק בניסיונות להרדים את הילדים שלנו. כשאנחנו חושבים "בעיה-פתרון" אנחנו חושבים "טיפים" וזזים מכישלון אחד לאחר. באמת שאני לא ממליץ לכם.

ושוב ההצעה שלי ללוות אותו בכניסה לשינה. לא לשכב איתו במיטתו ובשום אופן לא להרדים אותו על הידיים. שבו איתו ואל תעזבי את החדר עד שהוא לא נכנס לשינה עמוקה. מזמין אותו לקרוא כאן בפורום בהתכתבויות השונות תחת נושא השינה כיצד נכון לשבת בחדר של הילד כך שהנוכחות שלנו תהיה גורם מסייע ולא מפריע בהירדמות.