היי לי,
קשה לי להשיב לך מבלי להכיר מקרוב אבל הייתי רוצה להאיר איזו זווית שאולי תהיה לך רלוונטית. נכון אולי גם לא. ובכן:

לפעמים דווקא המודעות, הערנות, הכרת הספרות המקצועית, הרגישות לצרכים של הילד, דווקא הם מביאים להתייחסות הורית מעכבת. כי בזמן שאת שואלת את עצמך "איך עליי לנהוג במהלך התקף זעם" אמא אחרת מפעילה את התקף הזעם של עצמה והילד דווקא בגלל זה נרגע. ובזמן שאת מנסה למנוע ממנו עוגמת נפש על ידי לקיחת המוצץ אמא אחרת לא רואה פה לא את העוגמה ולא את הנפש ומיד עוברת לפעולה. אגב לא שזה טוב. העובדה שהיא לא רואה את מה שאת רואה גורמת לה להפסדים בהרבה מקומות בחיים (כולל בגידול הילדים) אבל בהחלט יכול להיות שדווקא כאן במקרים הספציפיים האלה היא המרוויחה, שכן לה להבדיל ממך קל יותר להציג מול הילד מסר ברור. והילד - מתגבר ומתבגר. מתחספס. אין לו ממילא אפשרויות אחרות.

אנחנו יודעים למשל שלפני חודש וחצי נולד תינוק והוא גם נכנס לגן. אין ספק שני שינויים משמעותיים. האם זו סיבה טובה להסתובב עם שמיכה בבית? לדעתי לא. כשאני מחליט עבורו להיפרד מהשמיכה אני בין היתר גם אומר לו: אני יודע שאתה יכול. סומך עליך. זו אמירה חשובה באופן כללי וחשובה לענייננו זה.

"חוסר רצון לעשות פעולות שהוא כבר יודע, כמו להתלבש, לנעול נעליים, לשחק ואפילו לראות טלויזיה לבד" זה אגב מאוד אופייני להצטרפות תינוק למשפחה ולהבדיל מהמקרים הקודמים כאן את לא יכולה לכפות עליו כלום או לקבל עבורו החלטה. "האם שווה לי להיות גדול?" זו השאלה שהוא שואל את עצמו בזמן שהוא נדרש לנעול את נעליו באופן עצמאי. והתשובה שהוא ייתן לשאלה הזו היא שתכריע האם הוא יבחר לשתף פעולה או להיות תלותי. לכן עלינו לחלק כאן את תשומת הלב בחכמה, לעשות ככה שכל המשימות האלה תהיינה לו מהנות ומעצימות שזה אומר להיות איתו שם, להיות מגויסים ואוהבים ולגמרי שם, בדיוק כפי שאנחנו "לגמרי שם" כשאנחנו מלבישים את התינוק. או כפי ששאלת אודות התקפי הזעם - איך למנוע אותם מלכתחילה - זה בדיוק זה. במצבים כאלה אגב - העובדה שאת אמא כזאת שמפעילה שיקול דעת ולא פועלת על אוטומט - כאן (כמו ברוב המקרים) את המרוויחה הגדולה.